עונת 2003/04 במכבי ת"א כדורסל הוגדרה מראש כמשימה עליונה. הפיינל פור נערך ביד אליהו, לראשונה מזה עשור, כשהפעם הקודמת שהמעמד הקדוש הזה שוחק בארץ, מכבי בכלל שיחקה בכלל בגביע קוראץ'. פיני גרשון הוחזר לקווים, דייויד בלאט זז הצידה מעמדת המאמן לעוזרו של גרשון, ולאט לאט החלה להיבנות קבוצת חלומות.

ניקולה וויצ'יץ' וטל בורשטיין היוו בסיס לחמישיית הקסם, כשמייסיאו באסטון חתם בקבוצה, ואנתוני פארקר הוחזר לאחר עונה אחת בבולוניה. אך "ה"-שם, ללא ספק, היה שרונאס יאסיקביצ'יוס, "שאראס" בשבילכם, שרק לפני כמה חודשים הביא במו ידיו את גביע אירופה לברצלונה. ועכשיו הוא מכביסט. וואו.

העונה עצמה עברה בסדר. לקח לחבורה הזו זמן, היו רגעים מיוחדים, היו נפילות מאכזבות, אך בסוף מה שכל אוהד רצה שיקרה – קרה. משחק בית אחד, אם מכבי מנצחת – יש פיינל פור. היריבה: ז'לגיריס קובנה הליטאית של סאבוניס. רק מזכיר לכם, שאראס גם הוא ליטאי.

שאראס – העיניים של המדינה

אך לפני המשחק, עוד כמה מילים על מכבי של אותן שנים. זה החל בעונה הזו, ונמשך שנתיים נוספות, החיבור בין שאראס (לא נשאר לעונת 2005/06), באסטון ופארקר, ייצר כמה רגעי קסם, עם האתלטיות של "מייס", ראיית המשחק הסופר מיוחדת של שאראס, ופארקר? פשוט עשה הכל. תוסיפו צוות מסייע כמו דייוד בלו (אז עוד היה בלות'נטל), יותם הלפרין, דריק שארפ, גור שלף ודיון תומאס, ותקבלו את כל התמונה.

חוזרים למשחק. הרבע הראשון היה צהוב, כשפארקר מוביל את מכבי ל-22:30 לאחר עשר דקות. הליטאים חזרו מעט ברבע השני, ובהפסקה הראה לוח התוצאות על 43:46 צהוב. סאבוניס, אד קוטה ובגאצקיס המשיכו בקצב שלהם גם ברבע השלישי, ופתאום, עשר דקות לסיום, קובנה ביתרון 58:64. מכאן נצטרף לרגעי הדרמה.

Play By Play

דקה וחצי לסיום, ז'לגיריס ביתרון 79:83, כדור צהוב. שלשה של בלו צוללת פנימה, וזה רק נקודה. יד אליהו ברעש מחריש אוזניים, שלא הפריע לבגאצקיס לתפור את השלשה הרביעית שלו – ושוב 4 הפרש. שאראס ושארפ החטיאו שלשות משוגעות, אך הריבאונד נפל שוב ושוב לידיים צהובות, שאראס סחט עבירה משלוש והוריד מהקו לנקודה – 86:85.

אד קוטה סחט אף הוא עבירה, החזיר לשלוש הפרש, כשהשעון הראה 37 שניות לבאזר. שאראס שוב החטיא שלשה, פארקר ביצע עבירה, ובגאצקיס קבע מהקו – 85:90, רק 26 שניות לסיום. גמור? עבירה עך AP כשסאבוניס, עם 29 נקודות, יוצא בחמש עבירות. דווקא עכשיו פארקר מחטיא אחת מהקו, כשעל לוח התוצאות 90:86. קטה סוחט עבירה ושוב מדייק, 86:92.

שאראס עם מהלך של סל ועבירה מחזיר לשלוש הפרש, אך על השעון רק 10 שניות, ופארקר, שממהר לעצור את השעון, יוצא בחמש עבירות. קוטה שוב מדייק מהקו, ושלוש שניות לסיום ווייצ'יץ' מוריד ל-91:94. גם שאראס יורד בחמש עבירות כדי לעצור את השעון (על 2.2 שניות), וגוסטאס, מהקלעים הטובים באירופה, הולך לקו. נקודה אחת – וזה גמור.

מגורדים על הספסל

בשלב הזה, אני ואחי הקטן גמורים. עזבו את העובדה שכבר קנינו כרטיסים לפיינל פור, החלום הזה, פיינל פור בת"א, בורח לנו בין הידיים. אחי הקטן עם הפנים בין הידיים, אפילו לא עומד להסתכל על הזריקות של גוסטאס, והוא לא היחיד.

הליטאי עם הראשון – נכנס ויוצא – בחוץ. יש לו עוד זריקה. גוסטאס משחרר את השניה, וכאן היה כבר שילוב של חטא ופשע. הכדור לא נכנס, וטאנוקה בירד, הסנטר הוותיק כל כך, נכנס מוקדם לרחבה וגרם לשופטים לשרוק ולתת למכבי את הכדור מהצד, השעון לא זז, עדיין 2.2 שניות לסיום.

בגלל ששאראס ופארקר יצאו בחמש עבירות, שלף ושארפ עלו לשחק. מזל. שלף מקבל את הכדור למסירת Hail Marry ל-3/4 מגרש, כדור שאם בגאצקיס לא גוזר ציפרניים בבוקר של המשחק, הוא נוגע בו. אבל הוא כן, והכדור מגיע לשארפ, שמסתובב, כדרור אחד, ועל הפנים של אותו גוסטאס יורה שלשה – 94:94, הארכה. וואו.

ההיכל, כמו מעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, מקבל פתאום חיים חדשים, אנשים מתעלפים, חלק פשוט לא מבינים מה קורה, מה קורה? יש לנו הארכה! מכבי חזרה מהקבר, Six Feet Under, יותר נס מזה – אין. כמו שאמר אלי סהר רגע לפני בשידור: "צריך נס עם הרבה סוכר".

בהארכה, עם כל התנופה, אפילו שאין שאראס ואין פארקר, זה כבר היה קל. באסטון חגג עם דאנקים מכל כיוון, ניקולה התעורר פתאום, שארפ מירר בבכי על הספסל, ובסיום 99:107, בדרך לניצחון ב-44 הפרש בגמר בלתי נשכח. 2.2 שניות שמהוות חיים שלמים.